עקידת יצחק מהווה אירוע מכונן שאותו אנחנו קוראים בראש השנה ויש הקוראים אותו כל יום לפני התפילה.
סיפור מכונן זה של עקידת יצחק נראה תמוהה מאוד היות התורה מתעבת ואוסרת כל קורבנות אדם ובמיוחד את המנהג שהיה נהוג באזור של הקרבת הבכורות לאלים, שהיה נחשב לאחד התועבות החמורות ביותר בתורה.התפיסה ביהדות הינה שיש דברים שהקב"ה מצווה לא לעשות אבל גם ללא כל ציווי בן אנוש צריך לא לבצע.
כיצד אם כן, יכול להיות שהקב"ה מבקש מאברהם לבצע מעשה שגם לפי היהדות וגם לפי המצפון הטיבעי הוא נאלח.מעשה זה נתפס גם כהצדקה של ביצוע זוועות בשם הדת באמצעות ההבנה שאם קיבלנו ציווי (רוב האנשים מתקשים להבחין בין ציווי שמימי או עיוות של ציווי שמימי) אנחנו חייבים לבצעו גם אם הוא מהווה זוועת אנוש.
הרב יונתן זקס ניסה בפרשנותו לתרץ את הבעיה בכך ששאלת המבחן בניסיון זה לא הייתה אם אברהם יקריב את בנו, אלא אם הוא ייתן אותו לה'. ומכאן הוא מגיע למסקנה שהסיבה שה' אמר לאברהם שיעלה את בנו לעולה הינה "כדי להודיע לכל באי עולם, בכל הדורות שיבואו, כי היהודים מתעבים את הקרבת הילדים לא מפני שאין להם אומץ לבצעה. הנה, לאברהם היה האומץ. היהודים אינם מקריבים את ילדיהם כי ה' הוא אלוהים חיים, לא אלוהי המוות. ביהדות המוות אינו קדוש".
לאור הבנת הפסוקים, הפלפול של הרב זקס הינו מאתגר אבל המסקנה הרציונלית הנראית לעיין, בלי להכניס את הבעיה שיש לנו בנושא הינה, שאם יש ציווי אלוקי עלינו לבצע זוועות על אף שהם סותרות כל בסיס רעיוני של הדת. אנחנו אמורים להיות כלי חסר מחשבה לביצוע פעולות אפילו אם הם זוועות.
פתרון הבעיה אינו נמצא בפלפול אלא בדקדוק העיברי שיוצר הבנה כפולה שיכולה להביא להבנה שגויה כמו שהבינו רוב באי עולם וברגע שמבינים את העברית כראוי, ניתן להבין שהקב"ה בכלל לא ציווה על אברהם לעקוד את בנו.
כדי להבין את העברית יותר לעומק אנחנו חייבים לפנות לחוקר הדקדוק הקדום שהיה מראשוני מנסחי התחביר העברי וכנראה שהיה הראשון להשתמש בשורש "פעל" כבסיס להדגמה ולביאור הטיית פעלים ובנינים, רבי יונה אבן ג'נאח (993-1050) חידושיו הדקדוקיים היוו בסיס לפרשני המקרא שבאו אחריו, כגון, ראב"ע, וגם פירושים מקומיים שלו הובאו על ידם.
אחד הספרים שאבן ג'נאח כתב הינה "מחברת הדקדוק" המחולקת לשני חלקים: "ספר הרקמה" ו – "ספר השורשים".
בספר הרקמה, בשער ו', בהקשר ביאור "האותיות הנוספות" (תחיליות למילים, כגון אותיות בכל"מ) הוא מבאר את אחת ממשמעויותיה של האות 'למ"ד הנוספת: "ותהיה הלמ"ד בעניין התמורה והחלף, במקום אמרך "תחת", כמו למ"ד "ותהי הלבנה לאבן והחמר היה לחומר (בראשית יא, ג), כאילו אמר: "ותהי להם הלבנה תחת האבן".
כלומר, משמעות למ"ד השימוש הינה לעיתים "במקום" או "תמורת". רבי יונה מוסיף דוגמא נוספת מהפסוק בפרשת וירא בציווי בעקידה: "והעלהו שם לעולה" (בראשית כב, ב). כלומר: "והעלהו שם על אחד ההרים תחת עולה". מכאן שקריאת רבי יונה את הפסוק הינה "והעלה את יצחק על אחד ההרים וזה יהיה במקום עולה".
2 הפרשנים העיקריים של התורה שהיו הרבה אחרי רבי יונה, ראב"ע ורשי, הזכירו פירוש זה אבל לא שמו אותו כעיקר. ראב"ע בפירושו לפסוק א, בבראשית פרק כב רושם "ואחרים אמרו, כי פירוש והעלהו שם לעולה שיעלהו אל ההר וזאת תחשב לו לעולה.". רש"י בפירושו לפסוק יב, בבראשית פרק כב, רושם לכאורה את תשובת הקב"ה לאברהם "לא אמרתי לך שחטהו אלא ‘העלהו’, אסקתיה" שהציטוט "ואסקהי", הוא מתרגום אונקולוס שמקובל שהוא פירוש התורה שבעל פה לתורה ונכתב בתקופת התנאים, ומשמעותו הינה מלשון "לעלות" ולא מלשון "שחיטה" או "הקרבה". פרשנות זאת נמצאת גם בבראשית רבה, נו, ח.
אם ניקח את הפרשנות של רבי יונה ללמ"ד התמורה, נוכל להבין שהקב"ה לא התכוון בעקידת יצחק שאברהם יקריב את בנו אלא שהוא ייקח את בנו להר המוריה בלי לקחת בעלי החיים לקורבן והוא צריך להאמין שלאחר המסע הארוך הזה הקב"ה יזמן לו קורבן להקריב וזה יחשב לו כאילו היה מוכן להקריב את בנו.
ניתן לראות שאברהם בתשובה לבנו, ששואל אותו שיש כאן הכל חוץ מהקורבן, אומר לו בדיוק את הדבר הזה "אלוהים יראה לו השה לעולה" (בראשית כב, ח). כלומר, אל תדאג בני, הקב"ה הבטיח שהוא יזמן לנו שה לעולה.
מכאן ניתן להבין, על אף שזה לא כתוב במפורש בציווי של השם, שהיה ברור לאברהם כי חלק מהציווי שקיבל מה' הינו לא רק לעלות עם יצחק להר שהקב"ה יראה לו לאחר הליכה של 3 ימים אלא גם להאמין כי בהגעה להר המסוים הזה, הקב"ה יזמן לו קורבן שאינו אדם לעלות לעולה לקב"ה וזה יחשב לאברהם כאילו הוא הקריב את בנו.
ניתן לראות שציווי כזה, שבו אברהם צריך להקריב קורבן בהר, ניתן לאברהם על ידי הקב"ה לפני תחילת המסע אחרת לא מובן למה אברהם טורח "ויבקע עצי עולה", "ויקח אברהם את עצי העולה", "ויקח בידו את האש והמאכלת".
מכאן ניתן להבין את הניסיון הגדול שהקב"ה העמיד את אברהם בעקידת יצחק. לא מדובר רק ב – "לך לך" כניסיון בהליכה לארץ אחרת, אלא בהליכה להר שאותו הקב"ה יראה לו. אברהם צריך להאמין כי לאחר ההליכה המאומצת והארוכה הקב"ה יזמן לו בהר קורבן להקריב לה'.
אברהם מגיע להר ולא רואה את הקורבן שהקב"ה הבטיח שהוא ימציא לו. בשלב זה לאברהם לא היה ברור מה הייתה כוונת הקב"ה והוא חושב שאולי הוא טעה בהבנה והייתה כוונת הה' שישחט את בנו.
מקרה דומה אנחנו מוצאים אצל נדב ואביהו "ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו, ויתנו בהם אש וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צווה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (ויקרא, י, א-ב). הנציב מוולזין מסביר יפה את החטא "שנכנסו מאש ההתלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה דאף על גב שאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא ציווה ה'". וכדברי הרב זקס "הקב"ה לא ציווה אותם והם חשבו להיות יותר צדיקים ולהגדיל עשות ולהביא בעצמם אש כדי שדברי הקב"ה יתקיימו. הבאת אש זרה למזבח אולי נראית עברה קטנה, אך בתחום הקודש גם מעשה לא מורשה יוצר סדק במעטפת הכללים שעלול להתרחב לידי שבר ועלולה להתלקח לכדי קיצוניות, קנאות ואלימות בשם הדת היות והמתלהבים יש להם דבקות דתית שנלווה אליה תיעוב כלפי סדרים, טקסים ומסורות". כלומר, אש ההתלהבות של אהבת ה' יכולה להיות "אש זרה", שהרי עבודת ה' הראויה אינה אלא בכך שהאדם משעבד את עצמו ואת כוחותיו למיצוות ה', מה שנקרא במסורת קבלת עול מלכות שמים, המתגמלת בקבלת עול תורה ומצוות. עבודת ה' אליה נדחף האדם מתוך גורמים הפועלים בו, יש בה פגם גדול מאוד והיא אף קרובה לעבודה זרה.
אברהם בשונה מנדב ואביהו, דבקותו הדתית לא היה מהמתלהבים של עשיית דברים מעבר לציווי הקב"ה אלא הוא טעה בהבנת רצון הקב"ה. לכך בא המלאך להוציא אותו מטעותו וגם לצאצאיו "אל תשלח ידך את הנער ואל תעש לו מאומה" (בראשית כב, יב) שאין להקב"ה צורך בקורבנות אדם כדי לדעת אם האדם מאמין בשם או לא, וללמדם את מה שכתב הרב זקס: "כדי להודיע לכל באי עולם, בכל הדורות שיבואו, כי היהודים מתעבים את הקרבת הילדים לא מפני שאין להם אומץ לבצעה. הנה, לאברהם היה האומץ. היהודים אינם מקריבים את ילדיהם כי ה' הוא אלוהים חיים, לא אלוהי המוות. ביהדות המוות אינו קדוש".
על מנת שלא יחשוש אברהם ויחשוב שלא עמד בניסיון עקב הטעות שלו, בא המלאך להודיעו ולנחמו שעמד בניסיון בפסוק "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" (בראשית כב, יב), שאפילו הגדלת עשו "ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (בראשית כב, יב) מעבר לניסיון שהיה לך.
וכך לעניות דעתי הפרשנות של הרב זקס משתלבת בצורה נאותה גם עם טקסט המקראי ומשתלבת בצורה טובה עם האמת האלוהית של היהדות ללא סתירה וגם עם המצפון האנושי הטיבעי.
פירוש זה נראה לי הכי מתיישב עם הפשט אבל אם בכל זאת למישהו יש קשיים עם נוסח הכתוב אזי נראה לי שדיברי אחד מראשוני גדולי הפילוסופים של היהדות, רב סעדיה גאון, "מן הידוע באמתות הדברים שכל דבר שנמצא במקרא הרי הוא לפי פשוטו, זולתי מה שאי אפשר לפרשו כפשוטו מחמת אחת מארבע סיבות: או מפני שהחוש דוחה אותו…, או השכל דוחה אותו…, או שיש מקרא מפורש הסותרו, צריך לבאר את שאינו מפורש … וכן כל מה שנאמר לנו במסורת שיש בו תנאי (ספר "הנבחר באמונות ודעות", מאמר שביעי א).
הקשיים שיש עם הפירוש של ציווי הקב"ה לשחוט את יצחק עומדים בכמעט כל התנאים שאותם כותב רב סעדיה גאון המחייבים פרשנות אחרת. מה גם שהפרשנות שהצגתי מתכתבת הרבה יותר עם הטקסט המקראי.
